בפסק דין תקדימי בעניין עיריית חיפה נ’ יצחק סלומון בע”מ, קבע  בית המשפט העליון כי תחול התיישנות ביחס להליכי גביה פאסיביים. בהתאם, רשויות שלא פעלו לגביית חובות ביחס לתקופה שקודמת ל-7 שנים אחורה, יהיו חייבות לתת לחייבים אישור לפיו לא קיימים חובות בגין הנכס, לשם השלמת רישום עסקה בגין הנכס. המצב המשפטי קודם לפסק דין סלומון – בחודש יוני 2010 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון (כב’ השופטת ברלינר) בעניין נסייר (להלן – הלכת נסייר). באותו עניין נישום בארנונה הרחיב את דירתו בהתאם להיתר בניה שניתן לו מהעירייה. למרות זאת, לאורך השנים שלאחר מכן חייבה העירייה את אותו נישום על בסיס הגודל המקורי של דירתו ורק לאחר כעשר שנים שלחה לו דרישת תשלום ארנונה לגבי שטח ההרחבה, ביחס לכל השנים שעברו מאז ההרחבה. הנישום טען להתיישנות ביחס להפרשי הארנונה שהתבקשו ממנו עבור התקופה שמעבר ל-7 השנים שקדמו למועד הדרישה. בית המשפט העליון קיבל את טענת הנישום ביחס להליכי הגביה האקטיביים בהם נקטה הרשות, אך קבע כי טענת התיישנות לא היתה עומדת לו ביחס להליכי גביה פאסיבים.  מהם הליכי גביה פאסיביים? הליכי גביה פאסיבים הם האפשרות שניתנה לרשויות מינהליות לדרוש פירעון חובות כתנאי למתן אישור לרשם המקרקעין, הנדרש לשם השלמת רישום עסקאות במקרקעין וכן כתנאי למתן אישורים שונים אחרים. בפסק הדין בעניין סלומון החליט בית המשפט להותיר על כנה את הלכת נסייר ואף להרחיבה, באופן שטענת התיישנות תעמוד גם ביחס להליכי גביה פסיביים. עם זאת נקבע כי פסק הדין יחול בתחולה פרוספקטיבית בלבד, כלומר, ביחס לחובות שנצברו החל ממועד פסק הדין. הערות: יצוין כי בשלב זה תחול התיישנות רק בנוגע לחיוב רשויות להוצאת תעודה לרשם המקרקעין, לצורך רישום עסקה במקרקעין ולא ביחס לאישורים אחרים הניתנים על ידי רשויות. כמו כן, פסק הדין קבע מפורשות כי היות שטענת התיישנות הינה דיונית בלבד, היא לא מבטלת מהותית את החוב, ולכן העירייה תהיה רשאית למשל לממש שיעבוד בגין החוב, לטעון טענת קיזוז בגין החוב, במקרה בו אותו חייב יתבע אותה בהליך אחר וכד’. בהתאם, רשויות יהיו רשאיות להוסיף כיתוב באישור שימסר לרשם המקרקעין, לפיו האישור ניתן בשל כך שהחובות התיישנו, אך אין בכך כדי לגרוע מהרשות לפעול למימוש החוב בדרכים אחרות כמו קיזוז ומימוש שעבוד.